מונחת בפני מחלוקת, ההתעוררה בין הנאמן של חבר פוייכטוונגר השקעות (1984) בע"מ לבין הרשות לניירות ערך, בדבר חבות לשלם את האגרות השוטפות לטובת הרשות. עניין לנו בחברה שנקלעה להקפאת הליכים, חתמה על הסדר נושים, אשר חלק מרכזי ממנו התבסס על החזרת ניירות הערך שלה למסחר; אולם ההסדר כשל, ובסופו של דבר נמחקו הניירות מן המסחר.
המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בתקופה שלאחר חתימת ההסדר, הן זו הקודמת למחיקת הניירות מן המסחר, והן לתקופה שלאחר מכן.
עיינתי בתגובות הצדדים, והצדדים הסכימו למתן החלטה בהתאם לכתבי הטענות, ניתנת החלטתי זו.
1. השאלה העומדת בלב המחלוקת, עניינה מעמד אגרה תקופתית אותה חבה כל חברה הרשומה כציבורית לשלם לטובת הרשות לניירות ערך.
עניין לנו, למעשה, בחברה שהגיעה לכדי הקפאת הליכים, ממנה יצאה בהסדר נושים אשר חלק עקרוני ממנו נגע לחידוש המסחר במניותיה. אלא, שהחל משנה לאחר חתימת ההסדר הסתמן, כי הדבר אינו יוצא אל הפועל. ניסיונות נוספים שביצע הנאמן, ובמסגרתם ביקש וקיבל הארכת המועד למחיקת המניות מן המסחר, לא צלחו אף הם, והמניות נמחקו. מאז, ולמעשה עד היום, החברה מצויה אמנם בסטטוס של הסדר נושים, אולם למעשה היא ריקה מפעילות ותוכן ממשיים, ופעילותה המרכזית הינה ניהול תביעה סבוכה כנגד הדירקטורים שניהלוה טרם להיקלעותה להקפאת הליכים.
2. הלכה למעשה, ניתן לחלק את התקופות השונות בחיי החברה ויחס הצדדים לחובת תשלום האגרה כדלקמן:
א. התקופה שטרם הקפאת ההליכים: החוב נשוא תקופה זו הינו בגדר חוב עבר, שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. בעניין זה, הוגשה תביעת חוב, אושרה ושולמה כדין.
ב. תשלום אגרה שוטפת לתקופת הקפאת ההליכים: כאן מדובר בחוב שוטף שהוא במעמד מובהק של "הוצאות הקפאה", ואשר אף הוא אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.
ג. תשלום בעבור "תקופת ההסדר הראשונה", החל מאישור ההסדר וכלה בראשית 2004, אז הסתמן כי ההסדר לא יצלח, וכי החברה לא תמשיך לפעול כעסק חי. בכל הנוגע לתקופה זו, גילה הנאמן נכונות, אף אם מסוייגת, לקבל את עמדת הרשות ולשלם את האגרה עבור התקופה במעמד "הוצאות הסדר".
ד. תקופת ההסדר השניה, החל מראשית 2004 וכלה ב-1.7.2005, אז נמחקו המניות סופית מן המסחר. תקופה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים.
ה. תקופת ההסדר השלישית, החל מ-1.7.2005 ולמעשה עד היום, בה מחוקות המניות מהמסחר, החברה אינה פעילה ומצויה בסטטוס של הסדר אך ורק מטעמים של ניהול התביעה כנגד הדירקטורים. תקופה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים, באשר הרשות לניירות ערך טוענת, כי כל עוד לא הגיעה החברה פורמלית לכלל פירוק, הרי שהחבות באגרה קיימת ואינה תלויה כלל ועיקר בשאלה האם קיים מסחר במניות, אם לאו.
3. הנאמן, בעמדתו המפורטת שהגיש לבית המשפט, טוען ללקונה בחוק ועותר לאמץ פרשנות שתתמקד בשאלה המהותית: האם עסקינן בהסדר אשר הינו אכן הסדר במובן העמוק של המונח בדין. קרי - כזה שעניינו שיקום החברה ושמירתה כעסק חי, או שמא מדובר למעשה ב"פירוק דה-פקטו", כאשר הצדדים, לרבות הנושים, אינם עותרים לצו פירוק מטעמים טקטיים - ובעניננו, ניהול תביעה כנגד מי שלדעתם אחראים לקריסת החברה עובר לשנת 2002.
הרשות טוענת, לעומת זה, כי אין לבצע אבחנות מלאכותיות, אלא יש ללילך לפי המבחן החוקי-פורמלי, שהינו ברור וחד-משמעי; כל עוד לא הוכנסה החברה לפירוק, תהא הסיבה אשר תהא, חלה חבות בתשלום אגרות - כל עוד, כמובן, בחברה הרשומה כציבורית עסקינן.
4. עניין לנו, אכן, בשאלה לא פשוטה, המעוררת מידה רבה של אי-נוחות.
מחד גיסא,
יש ממש בטענות הרשות בדבר הבעייתיות שביצירת "אבחנות בין הסדר להסדר". זאת, כאשר אכן לא ברור מהי מידת הפעילות הנדרשת כדי להעביר חברה לצד זה או אחר של הרף. מה יהא דינה, למשל, של חברה שעיקר ההסדר שלה נכשל, אך עודה מקיימת פעילות צנועה של "סגירת קצוות" מן העבר וגביית חובות לקוחות? אכן, יש ממש בטענה כי מדובר בסכנה - לא רק של אי-וודאות ו"מדרון חלקלק", אלא גם של עידוד חברות לביצוע תמרונים כאלו ואחרים בכדי להשפיע על החיובים השוטפים נשוא תקופת ההסדר.
מאידך גיסא,
עולה אי-נוחות לא מעטה אף מעמדת הרשות, וזאת בעיקר בכל הנוגע לתקופה השלישית. קשה להמנע מתחושת בעייתיות, מקום בו רשות מנהלית הופכת חברה לא פעילה, שאליבא דכולי עלמא אינה משתמשת עוד ב"שירותיה", ל"קופת חסכון" או "נכס מניב" לפרק זמן בלתי מוגבל. זאת, כאשר בפני החברה עשויה לעמוד ברירה - להקלע לפירוק באורח שלא יטיב עם התביעות שהיא מנהלת, או להמשיך ולשלם, לעיתים למשך שנים ארוכות. אין לשכוח, כי מקום בו חברה אינה פעילה עוד, הרי שהכספים לניהול הליכים, בהם היא משתמשת, הינם או מתוך מה שנותר בקופה, והוא לעולם מוגבל, או מתוך מימון שמעניקים אי-אלו מן הנושים. אין צורך להכביר מילים, בדבר הסיכון שיכול להיווצר, בשני המקרים, מקום בו רשויות ינצלו פערים משפטיים או חוקיים כדי להוסיף ולגבות מן הקופה באורח בלתי מוגבל. הדבר עשוי, במקרים מסויימים, לתרום להתכלות התקציב המיועד לתביעות, ואי לכך להפסקתן וליצירת מצב בו לכאורה "יצא חוטא נשכר"; קרי, הנתבעים בגין אחריות לקריסת החברה, למשל, יוכלו להנות מהפסקת התביעה נגדם או שיתאפשר להם להציב בפניה מכשולים, וזאת נוכח מגבלות התקציב של בעל התפקיד, או בשל מעבר כפוי, מוקדם מדי, לסטטוס הבעייתי של חברה בפירוק.
5. הן הנאמן והן הרשות לניירות ערך, כל אחד מסיבות שלו, מעלים טענותיהם בהתאם לדיני ההסדר והקפאת ההליכים; קרי, החבויות וסדרי התשלום החלים על חברה המנוהלת לפי הדין הקולקטיבי ובאמצעות בעל תפקיד שהוא "ידו הארוכה של בית המשפט". זאת, כאשר הרשות לניירות ערך, בעיקר, סומכת על טענותיה על ההלכה שקבע בית המשפט העליון בע"א 7125/00 רוסטום נ' שלבאנה, אשר מאפשר ומצדד בעליונות החיוב בתשלום הוצאות הקפאה ואף מכיר בעליונותן על-פני התשלום לנושים המובטחים, כל עוד אלו "הביאו תועלת" אף לנושים אלו. זאת, כאשר דעת הרוב באותו עניין קובעת את מבחן התועלת Ex-ante, קרי - כל דבר שיכול היה באורח סביר להביא תועלת, אף אם בפועל ההסדר לא עלה יפה.